סיפורים משולחני
ברשימות לעיל תמצאו סיפורים משולחני. הסיפורים אינם מבוססים על דמות או מאורע אמיתיים. דמויות שונות ואירועים שונים משמשים בו בערבוביה. כפי שניתן לראות מהסיפורים, אני משמשת בכלי המשפטי לצורך השכנת שלום ולא לצורך ריב ומלחמה.
הם הגיעו אלי אחרי שנה וחצי בנפרד, סופסוף מוכנים להתגרש. הכל היה מסוכם כבר בעל פה, לא שזה היה מאד מורכב – קחי הכל, הוא אמר לה, רק תני לי ללכת. כשעזב לדירה שכורה, שנה וחצי קודם, לקח כמה חולצות טריקו ואת המחשב הנייד שלו. אחותו קנתה לו סרוויס, חבר טוב שקנה סלון חדש תרם את הספות הישנות. חצי יום באיקאה והדירה השכורה עמדה מוכנה לשביעות רצונו. גם ככה הוא איש צנוע. זו היא, הקיבוצניקית, שצריכה את השיש האיטלקי. ככה חיו שנה וחצי. היא והבנים בדירת הוריו המשופצת לעילא בה התגוררו לאורך שנות הנישואין, הוא בדירת סטודנטים במרחק חמש דקות נסיעה. הוא הרגיש בה בבית, אף אחד לא הלך אחריו והעביר עליו ביקורת מבוקר עד לילה. אחרי שתיים עשרה שנה של ביקורת מתמדת זה היה שינוי מרענן.
חבר שלו שהיה לקוח שלי הפנה אותו אלי. הוא החמישי ב"חברה" שלהם שמתגרש השנה. כולם אחרי הרבה שנים, כולם בהסכמה. בטלפון הוא נשמע נחרץ. אני משאיר לה הכל והולך, רק שתוציא את השם שלי מחשבון הבנק ותסגור את המינוסים. הכל, מסתבר, היה הרבה מאד. את הדירה אמנם הם יצטרכו להחזיר, בכל זאת היא של הוריו, אבל הוא החליט לקנות לה דירה, עניין של שני מיליון שקל. רק שתשחרר אותי, הוא אמר. שתתן לי ללכת.
אלי הם הגיעו כדי לעגן את ההסכמות על הכתב. אחר כך לבית הדין הרבני, "מגורשת, מגורשת, מגורשת" ושלום שלום. הוא הבהיר שמבחינתו כמה שיותר מהר יותר טוב, גם ככה זה נסחב כבר שנה וחצי, בגללה. עד עכשיו היא ביקשה לחכות, הוא נעתר. שמר על מסר אחיד שהועבר לבנים – מתגרשים. אוטוטו ומתגרשים. שום הפי-אנד לא יהיה פה.
הרבה סוגיות עלו בפגישה – היא צריכה לוותר על כתובתה, את הדירה יחזירו להוריו, היא סוגרת את המינוס האימתני בחשבון המשותף, המזונות הוסכמו, גם תאריך פינוי הדירה. הדירה שיקנה לה בשני מליון השקלים תירשם רק על שמה. שיהיה לה, לבנים. רק שתתחייב בהסכם לשתף פעולה בכל מה שקשור בגט.
אעלה את ההסכמות על הכתב ואעביר לכם במייל בהמשך השבוע, ואז נדבר. העברתי. לא שמעתי ממנה, לא ממנו. אחרי כמה ימים התקשרתי אליו, שאלתי אם יש לו הערות להסכם. תראי הוא אמר, נשמע לי פתאום הרבה פחות נחרץ, אני צריך קצת זמן למחשבה.
הייתי משוכנעת שהוא צריך לחשוב על עניין הדירה. בכל זאת, מדובר בכסף גדול. אחרי יומיים הוא התקשר, לקבוע פגישה.
הם הגיעו אלי מחויכים, קצת מבוישים. מסתבר שאחרי שכל אחד מהם קרא את טיוטת ההסכם, הם נפגשו כדי לעבור עליו ביחד. הרי הם המופת לגירושין מאושרים. הגדול במחנה קיץ, הקטנים אצל הסבתא בקיבוץ. ישבו, דיברו, גלשו קצת לבנים, קצת אליו, איך בעבודה, מה חדש ואיך אמא שלך מסתדרת, היא סיפרה קצת על העבודה החדשה. מפה לשם, אחרי כוס יין אחת ועוד אחת, הם מצאו את עצמם מתנמנמים מחובקים על הספה. עוד לילה ללא שינה ועוד אחד, שיחות לתוך הלילה, ובכל זאת, יש לנו שלושה בנים ביחד, ועכשיו לפנות את הדירה, ולקנות חדשה, אלוהים ישמור, כל כך הרבה פרוצדורות בשביל להיפרד, ובית משפט ובית דין רבני, והכל סופי וברור, ואין דרך חזרה... והחליטו לנסות. בשלב הראשון כל אחד בדירתו. בכל זאת, לא בא לו שתלך אחריו, היא והביקורת שלה. ככה ניסו חודשיים. ואז הוא מצא שוכר לדירה. חזר הביתה, אליה, לבנים ולביקורת הבלתי פוסקת שלה, שגם אליה בעצם די התגעגע...
גירושין מאושרים
בשעת ערב מאוחרת צלצל הטלפון במשרדי. לא פעם מתקבלות שיחות דחופות בשעות שאינן שעות העבודה המקובלות אולם שיחה זו הותירה בי רושם עז. יועצת חינוכית המכירה אותי מזה שנים רבות ביקשה להתייעףץ בעניין אחת התלמידות בבית ספרה. התלמידה, בת יחידה להורים גרושים, נקלעה למשבר חריף ביחסיה עם אמה, עמה היא מתגוררת. מזה שלוש שנים שהיחסים מעורערים והן אינן מחליפות יותר מאשר מלים ספורות והכרחיות. לאחרונה, סירבה האם לשאת בהוצאות הבת. לשיטתה, כל עוד היחסים מעורערים והבת אינה מראה רצון לאחות את הקרע, האם אינה חייבת במזונותיה. משפטית, חייב האב במזונות הבת, אך לאור העבודה שחזר בתשובה, נישא בשנית ואף נולדו לו עוד חמישה ילדים, הוא משלם סכום מזונות זעום שאינו עונה על צרכי הבת. בשיחתה האחרונה עם היועצת ביקשה האם למצוא לבת מקום מגורים חליפי ועמדה על כך שאינה מוכנה שהבת תמשיך לשהות בחזקתה. לכל הפחות דרשה האם שהבת תמצא מקורות הכנסה עצמאיים ותישא בחלקה בהוצאות הבית ובעלות צרכיה הנוספים.
העברת המשמורת לאב לא עמדה על הפרק, לאור הנסיבות אין בכך כדי לשרת את טובת הילדה. אורח חייו הדתי שונה מאד מזו של בתו. מצבו הכלכלי הרעוע וריחוק מקום מגוריו עמדו גם הם לנגד עיני.
פגישתי הראשונה עם האם ובתה התקיימה באווירה מתוחה. הן בקושי החליפו מילה זו עם זו. על מנת להיטיב הכרותי עמן, נפגשתי בהסכמתן גם עם האב, שחפץ לסייע וגם עם הוריו, השומרים על קשר רציף עם בתו.
כאמור, היה זה מקרה חריג ולו רק בשל העובדה כי למחלוקת בין האם והבת אין פתרון משפטי. קיימתי פגישות רבות עם שתיהן, חלקן משותפות, חלקן אישיות, בנסיון לשפוך אור על מערכת יחסיהן לאורך השנים ועל הטריגר למחלוקת שהביאה אותן עד הלום.
זמן קצר לאחר תחילת הליך הגישור הסתבר לי שהמשבר החל סביב חגיגת בת המצווה של הבת. היא ביקשה להזמין את אביה על משפחתו לאירוע, האם סירבה מכל וכל. מאותה הנקודה היחסים הלכו והסלימו.
ענייני משמורת
שלוש שנים הן לא מדברות. אמא ובת. יחידה. היא כבר בת 15, מאז בת המצווה שלה לא החליפה עם אמא שלה מילה. מקסימום פתק.
ההורים גרושים מאז שהיא היתה בת 6. האבא חזר בתשובה, חרדי לגמרי, איפה שהוא בירושלים. יש לה עוד ששה אחים ואחיות שהיא לא ממש מכירה. כמעט ולא משלם מזונות, משהו כמו שלוש מאות שקל בחודש, אין לו מאיפה. רק לומד תורה. עם הבת אין לו כמעט קשר. אמא שלה טירפדה כל נסיון כשכבר היה כזה.
ההורים שלו דווקא מנסים. הם כבר מאד מבוגרים אבל אחת לחודש בערך הם באים לבקר אותה. לוקחים אותה לאכול גלידה, כאילו שהיא ילדה קטנה. היא אוהבת את זה.
אמא שלה לא חזרה לעצמה מאז הגירושין. עכשיו הן מגיעות לגישור הורי בעצת היועצת. האמא דורשת שהבת תעבוד. ביייביסיטר, מקדונלדס, מה שלא יהיה. לא מוכנה לפרנס אותה אם היא לא מדברת איתה. במשבר האחרון הודיעה לבת שהיא לא מוכנה שתגור איתה יותר. שתלך לבית המשפט ותבקש הרחקה שלה מהבית. מבחינתה שתלך לאבא שלה.
בטלפון היועצת על סף ייאוש. אני מנסה להרגיע אותה, להרחיק ילדה מהבית זה פתרון אחרון. בית המשפט לא יקבל בקשה כזו גם אם האמא תבקש, לא בנסיבות האלה. מסכימה לנסות איתן הליך גישור הורי-משפחתי. לראות אולי משהו יעבוד. מורכב, גישור הורי, בעיקר רגשית. הפן המשפטי קיים, אבל פחות.
אחרי שלוש פגישות גישור הן כבר מדברות. לא ישירות. שתיהן איתי בחדר וכל משפט מתחיל ב"תגידי לה ש". הבת מאד בוגרת. האמא קצת פחות. לאט לאט אני מתחילה להבין שהמחלוקת נולדה סביב מסיבת בת המצווה. הבת רצתה את אבא שלה שם. האמא לא הסכימה לשמוע עליו ועל ה"פרו ורבו" שלו כמו שהיא מכנה את ילדיו. הבת חשבה שזה היומולדת שלה, האמא דבקה בבעל המאה הוא בעל הדעה. מאז הן שותקות. את מחנה הקיץ האחרון היא לא הסכימה לממן לה. אמא של חברה שלה שילמה גם עליה. אמא שלה יצאה מהכלים וככה הן הגיעו אלי. תהליך ארוך ומייגע של פגישות אישיות, משותפות, אישיות. כל כך הרבה מטענים שיש לנקז.
נפגשתי עם כל אחת מהן בנפרד ועם שתיהן יחד. פגשתי גם את הסבא והסבתא ואפילו האבא הגיע מירושלים כדי לנסות לסייע.
היא שונאת אותי, אמרה לי הילדה. לא "לא אוהבת" אותי, שונאת אותי. לא יכולה להסתכל עלי. עיניה מלאות דמעות, יושבת מכונסת בעצמה, מנסה לצמצם את המרחב שהיא תופסת. הרגל של שנים, להיראות כמה שפחות.
זה גיל ההתבגרות, אמרה לי האמא, הם כולם נורא קשים בגיל הזה. ואני לבד, אז היא מוציאה הכל רק עלי.
די מהר התברר שהבעיה המרכזית היא לא משפטית. הרי לילדה אין לאן ללכת. מקסימום לפנימייה. גם הכסף לא באמת היה העניין. מה גם שהילדה לא בוחלת בעבודה ולא מבקשת דמי כיס. כשראיתי את האבא נפל לי האסימון. ואז האמא הודתה. היא פשוט נורא מזכירה לי את אבא שלה. לא רק חיצונית. היא מרגישה שעול הבית על כתפיה, הוא לא עושה כלום, לא משלם כלום, הכל על כתפיה ואף אחד לא עוזר. המריבות שלה ושל הבת זורקות אותה אחורה, למריבות עם בעלה לשעבר. היא רבה איתה ובעצם רבה איתו.
את לא באמת יכולה להוציא אותה מהבית, ואת הרי גם לא באמת רוצה, אמרתי לה. פנימיה רק תעמיק את הפער ביניכן, לא תגשר עליו.
שלחתי את האמא לטיפול. אח"כ את שתיהן לטיפול משפחתי. הן התחייבו לבילוי משותף פעם בשבוע. סרט, גלידה, קפה, מה שנקרא "זמן איכות". האמא למדה לאט לאט שאי אפשר להגיש התפטרות מתפקיד המבוגר האחראי, לא כשאתה הורה. למדה להחצין את הרגשות השליליים שלה לא על הילדה. בשביל זה יש פסיכולוגים.
הן אף פעם לא היו חברות, הן לא מהסוג הזה של אמא ובת, אבל לפחות היום הן אמא ובת.
גישור הורי-משפחתי
על זה אני מפרקת את הבית, לא מעניין אותי, עד כאן. אני מתגרשת ממנו. היא התפרצה למשרד שלי כרוח סערה, נסערת וגועשת.
היא חברה שלי משכבר. פעם היינו קרובות, כבר שנים אנחנו בשלום שלום באירועים חברתיים מזדמנים. טלפנה אלי בסופשבוע, חייבת לראות אותך מחר על הבוקר. פיניתי.
אז יש לו ילד, היא אומרת, מלפני שהכרנו. הם יחד כבר עשר שנים, יש להם יחד שתי בנות. עכשיו גילית? ידעתי עוד לפני שהתחתנו, היא אומרת.
הוא הבטיח לי, עוד לפני החתונה, שלעולם לא יהיה איתו בקשר. יש לו הסכם עם האמא שלו, היא מתיזה את המילים כמעט בגועל. לא חייב לה כלום, לא תבקש ממנו כלום. והנה, לא מבקשת, תובעת, היא מוציאה מהתיק ערימת ניירות דקה.
אני קוראת, ברפרוף – תביעה למזונות קטין, גם רטרואקטיבית, 13 שנה. ההסכם גם שם, בכתב יד מהוה קצת. את יודעת שאין תוקף להסכם כזה, אני אומרת לה, אי אפשר להתנות על מזונות לקטינים, זו לא זכות של ההורה, זה הסכם שלא יעמוד בשום ערכאה.
עכשיו אני יודעת, היא אומרת.
אחרי שעה הוא מצטרף. אני מוכן לשלם, הוא אומר, רק שיהיה סכום הגיוני, בכל זאת יש לי שתי בנות ואין לי מאיפה להביא עכשיו מזונות של 13 שנה. אתה לא משלם שקל, היא צועקת. הוא נראה כבוי, מבקש שאסביר לה שוב, שאין ברירה, ושגם הקטין הזה הוא ילד שלו. אני מנסה.
לדיונים בבית המשפט היא מתלווה אליו. לא בהכרח כדי לתמוך בו, יותר כדי לפקח שחלילה לא יחליף מילה ידידותית מדי עם "האמא שלו". אני מנסה לדבר עם עורכת הדין של האמא. אולי נצליח להגיע להסכם פשרה, בכל זאת, האיש לא אמיד, לשון המעטה. מה שצריך לשלם קדימה, ישלם. על התביעה הרטרואקטיבית, אולי תוכל להתפשר. היא מפתיעה אותי, עורכת הדין של האמא. מסכימה, היא אומרת, לוותר על התביעה הרטרואקטיבית אם הוא יסכים להסדרי ראיה קבועים. בכל זאת לילד יש אבא שהוא לא מכיר.
אני מבקשת זמן. היא נעתרת. בהתחלה הוא שולל את הרעיון על הסף. לאט לאט מתרכך. מעניין אם הוא אוהב כדורגל, הוא אומר לי. אני מסבירה לו שקל זה לא יהיה. הילד בן שלוש עשרה, לא ראה אותו מימיו. לא פשוט יהיה לו לפגוש את אבא שלו באמצע החיים. אשתו עומדת על רגלים אחוריות. על גופתי המתה אתה תראה אותו. יש לך שתי בנות וזהו. אני נפגשת אתה לבד, מנסה להבין מה עומד מאחורי זה- הרי ידעת שיש לו בן. זה יפגע בבנות שלי היא אומרת, כאילו אהבה של אבא היא משחק סכום אפס. כמה שהיא מתנגדת יותר לרעיון, הוא דבק בו יותר.
על זה אני לא מוותר הוא אומר לי, פעם ראשונה שאני לא מוותר. ויתרתי לה כבר מספיק. אני אבא של הילד הזה, ואני אהיה אבא שלו גם אם אתגרש בגלל זה.
קובעים פגישה במרכז הקשר. ועוד אחת. בינתיים המצב בבית מסלים. היא לא מדברת איתו, רק צועקת. הבנות שלהם לא יודעות מכלום, אבל מרגישות הכל. ערב אחד הוא מתקשר, ארזתי תיק, הוא אומר לי. אני אלך, אם על זה היא רוצה לפרק את הבית, אני אלך.
עוד פגישה במרכז הקשר, הילד דומה לי, הוא אומר. דווקא נחמד, יש להם שפה משותפת, למרות מרחק הזמן. ובבית, גיהנום. היא לא מקשיבה לאף אחד, בטח לא לי. את בצד שלו, היא אומרת. ככה הם מתנהלים כמעט חצי שנה. הוא כבר רואה את הילד באופן עצמאי, פה סרט, שם משחק כדורגל.
אחרי חצי שנה הוא קובע אתי פגישה. נכנע. שוב. אני מנסה להבין איך – רגע אחרי שנכנסת לילד בגיל ההתבגרות לחיים, אתה מתכוון להסביר לו ששוב אתה עומד להיעלם מחייו. הוא אומר לי – לוותר על שתי בנות או על אחד, מה את היית בוחרת?